אזכרה – 10 שנים לזכרו

אזכרה – 10 שנים לזכרו של אוריאל ליברנט ז"ל

עליה לקבר בהר הרצל.
דברים מפי:

• חיים מאיר – חבר מישיבת ההסדר הר עציון
• אורי יעקב בירן – חבר של אוריאל מישיבת ההסדר הר עציון
• יעקב גוטמן – חבר מהצבא
• הרב חזי זכריה – מנהל ישיבה תיכונית נווה שמואל
• שיעור מפי זיו רפפורט – רב פנימיה של אוריאל בישיבה תיכונית נווה שמואל

נחל חווארים טיול לילי לאור הירח – יצאנו לטיול בליל ט"ו באב באמצע החודש, כשהלבנה עמדה בטהרתה, בדיוק כמו אותה הלילה שהלבנה האירה וליוותה את התרגיל הגדודי לפני 10 שנים בזמן נפילתו של אוריאל ז"ל.

חיים מאיר

חבר מישיבת ההסדר הר עציון

כמו בכל שנה אנחנו מתאספים פה לזכר אוריאל, מספרים סיפורים ונזכרים.

אבל כעבור עשר שנים אני מתחיל להבדיל בין אוריאל הדמות לאוריאל החבר.

אוריאל הדמות הוא התלמיד המצטיין, החייל המעולה שלומד דף יומי ופרשת שבוע בין האימונים, הבחור שהשתתף בקורס כתיבת סת"ם וכתב מגילת אסתר שלמה ויפיפייה.

אוריאל החבר אלו הזכרונות של הדברים הקטנים, היום-יומיים, שהיו לי ולכולנו איתו. בבית המדרש ובפנימייה, באירועים ובמשחקים בהפסקות הצהריים.

וכשאני חושב על אוריאל החבר, שני דברים עיקריים עולים לי לראש. הראשון הוא הרגע שבו ראיתי לראשונה את אותה מגילת אסתר. אני זוכר שהתפעלתי ואמרתי לו כמה שהיא יפה, ושאלתי אותו מאיפה היא. אוריאל ענה לי בצניעות האופיינית שהוא כתב אותה.

הזיכרון השני מחזיר אותי לאותן הפסקות צהריים שבהן היינו משחקים פריזבי על הדשא.

כמובן, לא חושב שמישהו יופתע אם אגיד שאוריאל הצטיין במשחק הזה, כמו כמעט בכל דבר שעשה. וחשבתי כמה מתאים שאוריאל ישחק פריזבי, משחק על טהרת הקבוצה. כזה שאי אפשר לשחק לבד כי אי אפשר לרוץ עם הפריזבי, אלא הדרך היחידה להתקדם ולנצח היא ע"י מסירות בין חברי הקבוצה. משחק שמאפיין את אוריאל – שיחק עם כולם למרות שהיה הטוב מכולנו, וכהרגלו עשה את זה בדרכו הצנועה והשקטה.

שני הזכרונות האלה מראים לנו כמה אוריאל הצטיין בתחומים שונים, אבל בכולם היה צנוע באותה מידה. החבר של היום-יום, אוריאל של הסיפורים האישיים הקטנים שכל אחד מאיתנו זוכר וחווה בצורה אחרת, יוצר את הדמות שאנחנו כ"כ אוהבים ומתגעגעים אליה, ולומדים ממנה עד היום.

אני מתגעגע מאד לאוריאל החבר, לחיוך המוכר ולצ'פחה על הגב, ומקבל יום-יום השראה מאוריאל הדמות המיוחדת.

יהי זכרו ברוך.

אורי יעקב בירן

חבר מישיבת ההסדר הר עציון

אוריאל.

עשר שנים. עשר שנים שאנחנו נפגשים פה, באזכרות. עשר שנים.

וכל שנה עולות בי המחשבות: כמה דברים עברנו, כמה עבר עלי ב-10 השנים האחרונות, ואתה – אתה כמו נשארת באותו מקום.

בשבילי, נשארת החבר ממשחקי הפריזבי בדשא של בריכת הדגים. לפני שבריכת הדגים בישיבה הייתה מגודרת. מישהו היה צריך להכנס למים כשהפריזבי עף לשם.

נשארת החברותא סדר בוקר הכי קצרה שהייתה לי אי פעם. אחרי שלושה סדרים ניגשת אלי ואמרת לי, עם החיוך והעדינות שלך, שלא נראה לך שאנחנו מתאימים.

אוריאל, אני מתגעגע לחיוך המלא שלך.

[אה, ואני זוכר איך בשיעור א' הייתה תקופה ששנינו היינו היחידים מכל השיעור שלא היה להם פלאפונים. אני כמובן איבדתי את שלי, אבל אני ניסיתי להזכר למה לא היה לך. ]

אתה עדיין אוריאל מהביקור בלטרון, כשהגענו לטקס שלכם. אז סיפרת כמה טוב לך ואיך אתה נהנה. אבל זה לא היה כל כך מפתיע – כי אתה האדם שנראה שנהנה בכל מקום. שטוב לו. שהכל בסדר. שאפשר לסמוך עליו. שאפשר לבקש ממנו משהו ולדעת שהוא ישמח לעזור לך. באמת.

אני מגיע מתוך השבעה של סבא שלי. אבא של אמא, שנפטר במוצאי שבת, בתשעה באב, בגיל 83, מוקף בילדיו ובאשתו. ביום שישי, עוד הספיקו כל הנכדים לבוא ולהפרד. אחת התעלומות שלנו על חייו הייתה הפציעה שלו במלחמת יום הכיפורים. הוא נפצע באופן רציני ושכב זמן ממושך בבית החולים, אבל איש ממשפחתו לא יודע מה בדיוק קרה לו שם, והוא מעולם לא סיפר. לקראת האזכרה לא יכולתי שלא לחשוב על מסירות הנפש שכל כך הרבה אנשים היו מוכנים לתת בשביל להחזיק את המדינה שלנו.

רובנו משלמים בכמה שנים מהחיים, חלק סוחבים משם פציעות גופניות או נפשיות. אתה, אוריאל, ומשפחת ליברנט היקרים כל כך, שילמתם בכך שאתה נשארת באותו מקום, בזמן שכל העולם המשיך ללכת.

הארחות צדיקים כותב שאהבת ה' היא, בין השאר, מציאות שבה האדם מהרהר כל הזמן כיצד יעשה את רצון הבורא, יזכה את הרבים, יעשה קידוש השם ו"ימסור עצמו באהבת השם". גם מי שבפועל לא מסר את עצמו על קידוש השם, עצם המוכנות שלו למסור את עצמו היא מסירות נפש, היא אהבת ה'. אני זוכר, לפני עשר שנים כשמוטי התקשר להודיע לי שנהרגת, איך – בבת אחת – הבנתי שזה רציני. צבא זה רציני. חברים שהולכים לצבא עלולים לא לחזור. עצם ההליכה לצבא, והמוכנות שאם חס ושלום חס וחלילה נצטרך גם נמסור את הנפש למען שמירה על עם ישראל בארצו – היא עצמה מסירות נפש. היא עצמה אהבת ה'.

אבא שלי, לפני 27 שנה, נרצח בגוש קטיף בשערי כפר דרום. לצערנו לפני שבוע, קרוב לבית שלך באפרת, נרצח בפיגוע אכזרי דביר שורק, ה' יקום דמו. כי גם לגור בארץ ישראל זה מסירות נפש. זו אהבת ה'.

אה, ועוד משהו, אוריאל, קשה לי להאמין שהיינו מצליחים לשמור על קשר אם כל זה לא היה קורה. כמו שלצערי לא הצלחתי לשמור על קשר עם חלק מהחברים שכאן. פעם בכמה שנים הייתי פוגש אותך בגוש עציון, או בירושלים, ואולי באיזה שבת מחזור שתבוא עלינו לטובה.  אפשר לומר שבזכותך, אנחנו שומרים על קשר… איתך, עם המשפחה שלך, ועם החברים מהישיבה.

אז תודה על מה שלימדת אותי, אותנו. ועל הקשר שנמשך. ואוריאל – החיוך שלך חסר.

יעקב גוטמן

חבר מהצבא

לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וט"ו באב

כאן ובכל שנה אני שואל את עצמי שוב האם באמת אלו הימים הכי טובים?!

אני נזכר באותו לילה של ט"ו באב לפני 10 שנים שהיה לכאורה צריך להיות הלילה הכי מואר בחודש, אבל משום מה הוא היה לילה שאני זוכר אותו פשוט שחור. היינו בתרגיל גדודי שכל פלוגה ביצעה משימה אחרת. ואני זוכר שהלילה הזה היה מלא בתקלות- התרגיל נתקע במהלך הלילה מספר פעמים. וכשקבלנו את ההודעה בקשר על התהפכות הטנק, טנק 3ב התהפך, הבנתי שכנראה זה היה מכוון כך משמיים…

היה כאן אור גדול של אוריאל שנלקח מאתנו,  וכל האור הגדול של אוריאל שהיה אתנו כאן הלך יחד עם אוריאל והשאיר לנו חלל גדול שלא הצלחנו להשלים.

אוריאל – אני מנסה להיזכר בך הרבה פעמים במהלך החיים בכל מיני סיטואציות שעולות לי. 

ואני כל פעם נזכר ברצינות שלך, באופי המיוחד שהיה רק לך. היית משקיע במיוחד בכל דבר שעשית. עשית את זה בצורה פשוטה כאילו ברור שכך צריך לעשות,  לא נתת לרגע מהחיים שלך להתבזבז.

הכל אצלך היה מחושב  כדי שתספיק לעמוד בכל המשימות שהצבת לעצמך.

תמיד הסתכלתי עליך בהערכה-  יש 5 דק פנויות, ישר פתחת את הגמ' ולמדת. 

ישבת וקראת את החוברת של הטנקיסט , אמרת אני רוצה ללמוד את כל הדברים שצריך לדעת בטנק.

היה חשוב לך שגם החברים שלך יצליחו לא פחות ממך. עזרת לחברים להתאמן על הכלים לשפצ'ר אפודים. לכל משימה מחלקתית היית מהראשונים לקחת אותם עליך, לא ויתרת לעצמך באיכות המשימות. תמיד היית עושה הכל בשמחה ובצורה שלווה ושקטה.

לאחר שזכיתי להיות אתך בצוות 8 חודשים נפרדנו כל אחד לדרכו.  אתה יצאת לקמ"ט ואני המשכתי לגדודים .

ולאחר שנפגשנו שוב אחרי 4 חודשים כל כך שמחתי לראות אותך אצלנו בגדוד שוב , והפעם בתור מפקד , עוד קיוויתי שתכנס לפלוגה שלנו בתור מפקד. ואז היינו זוכים שוב להיות אתך ולחוות אותך מקרוב.אבל יצא אחרת ובכל זאת נשארנו חברים, נפגשנו בבית כנסת בחדר אוכל ובמקומות נוספים.

הערכתי אותך מאוד. ראיתי איך אתה עובד בחריצות וביסודיות, משקיע בתור מפקד מעל ומעבר. השקעת בנראות הטנק שלך הכי טוב שאפשר. אני נזכר איך בערב ט באב 5 ימים לפני התאונה, עבדת על הטנק הכנת אותו למסדר מג"ד שהתקיים למחרת ט' באב . נגשתי אליך,  אמרתי לך "אוריאל עוד חצי שעה מתחיל הצום כדאי שתלך לנוח לשתות משהו". אבל אתה בשלך, כמובן עם החיוך שלך- "הכל בסדר אל תדאג". ואיך שהתחלנו תפילת ערבית של הצום נכנסת בריצה לבית כנסת עם חיוך, התיישבת על הרצפה ואמרת "הכל בסדר הספקתי להגיע בזמן…"

היום במבט של 10 שנים לאחור, כשמרוץ החיים ממשיך ללא הפסקה אני חושב איך אפשר לקחת ממך את המידות הטובות שלך, את הדברים הגדולים שעשית בחייך הקצרים.  איך אנחנו ממשיכים לשמר את מה שהיית .

ולדעת שאנחנו ממשיכים לעשות את אותו הטוב שאתה רק התחלת…                                                       "ובלע המוות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים"