אזכרה – 11 שנים לזכרו

11 שנים לזכרו של אוריאל ליברנט ז"ל

שיעור מפי נאור דיין, גיסו של אוריאל

על חומש ויומו של האהבה

כאשר אנחנו מביטים במבט 'על' על 4 החומשים מאוד בולט לנו עניינם וחידושם. ספר בראשית- כשמו כן הוא, הוא עוסק בראשית האנושות ובתחילת היווצרותו של עם ישראל דרך סיפורם של האבות הקדושים. ספר שמות, עניינו כפי שלימדונו הרמב"ן הוא ספר הגלות והגאולה; גאולת ישראל ממצרים וגאולת מוסריות העולם במתן תורה. ספר ויקרא, כפי שלימודו אותנו חז"ל עניינו 'תורת כהנים'; הוא עוסק בענייני טהרה וקורבנות השייכות בעיקר (אבל לא רק..) לכהנים. ספר במדבר עוסק בעיקרו באירועים השונים אשר התרחשו לעם ישראל בעת נדודיהם במדבר, ועוד דברים שנלוו אליהם. לעומת ארבעה אלו, כאשר אנו מביטים על חומש דברים, שאנו נמצאים באמצע קריאתו. על נאומו של משה רבנו לפני מותו אשר חולש על פני רוב הספר, לא ברור עד הסוף מה עניינו של ספר זה. ספר דברים הינו 'עוף מוזר' ביחס לשאר חומשי התורה. מה תוכנו של ספר זה? בחלקו משה עושה סקירה היסטורית מעמיקה באירועים מסוימים שכבר למדנו עליהם בספרים קודמים. בחלק אחר אנו מוצאים דברי תוכחה ומוסר שמשה מוסר לעם כהכנה רוחנית שלו לכניסה לארץ. ובחלק נוסף אנו מוצאים לימוד של משה רבנו את העם מצוות שונות שאת חלקם שמענו בחומשים האחרים וחלקם לא. לאור דברים אלו, לעניות דעתי, עולה השאלה הבאה: מה עניינו של חומש זה אם בחלק משמעותי בו יש חזרה על דברים שנאמרו לפני כן? בפשטות ניתן לומר שנקודת החידוש הראשונה שניתן לומר שמשה רבנו מוסיף בנאומו זה נקודת מבט נוספת על האירועים שקרו במהלך נדודי עם ישראל במדבר. זווית 'עיתונאית' נוספת על אירועי המדבר. אך האם בזה מסתכמת מהותו של ספר דברים? לעניות דעתי קשה לומר כך.
הרמב"ן בתחילת פירושו על ספר דברים מסביר את הדברים כך. משה רבנו בנאומו שם לו למטרה להכין את העם לקראת הכניסה לארץ מבחינה רוחנית, ובכך הוא עוסק ומתמקד. משה עוסק בדרבונם בקיום מצוות, לבאר להם את הזקוק ביאור; להוכיחם ולחזור על המצוות בשניתנו בסיני ומשה לימד אותם עד כה, וכעת לקראת הכניסה לארץ הם רלוונטיות יותר ולכן משה מלמדם כעת. לאברבנאל ישנה הסתכלות אחרת על מהותו של הספר. לדעתו ספר דברים אין עניינו ספר תוכחה או הוראה אלא מטרתו היא ביאור ולימוד עניינים ולימודים בעניינים שנפל בהם ספק במוחותיהם של בני ישראל, והם נזקקו בהסברה מיוחדת. התוכחה הקיימת בספר עניינה חיזוק הצד האמוני של העם שעלול היה להיכנס בו תודעת ייאוש לאור מציאות העונשים הקשים שה' העניש את עם ישראל במהלך שנותיהם במדבר. דבריהם של הרמב"ן והאברבנאל בהחלט מבהירים לנו את מקומו של ספר דברים ביחס לשאר החומשים, אך ישנה קושיה אחת על דברי שניהם. מה המסר הנצחי שחומש דברים נושא? הרי בדבריהם מצינו תועלת השייכת בעיקר לדור העומד להיכנס לארץ.
לעניות דעתי המסר הנצחי שעולה לנו מחומש דברים הוא זה: נאומו של משה רבנו בחומש דברים בא להעביר שינוי במערכת היחסים בין עם ישראל לאלוקיו. אילו לא היה לנו את חומש דברים, מערכת היחסים שהייתה עולה מהם בין ישראל לה' הייתה דומה ליחסי מלך ונתינים. יש כאן מלך שמנהל את העניינים, תלכו איתו בטוב- מעולה, אם לאו-תענשו בחומרה. אילו נסתכל על ארבעת החומשים נראה שבחלק גדול מהמקרים ככה הקשר בין ישראל לאלוקיו לכאורה התנהל. במהלך חומש דברים משה רבנו מכניס לתוך מערכת היחסים הזאת את מילת הקסם: אהבה. כנגד המחשבה שעלתה בעם ישראל בחטא המרגלים, שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים משנאתו אותנו חלילה, משה רבנו מדגיש בפני עם ישראל שכל מה שה' עשה ועושה עם ישראל הוא מתוך אהבתו אותם. הבחירה בעם ישראל נבעה מחביבותו על רבש"ע ולא מסיבות אחרות(צדיקות מיוחדת\עם גדול במיוחד וכו'). המצוות ניתנו לטובת עם ישראל. אלה המסרים שמשה רבנו חוזר עליהם פעמים רבות בנאומו על מנת שנבין שמערכת יחסים בין ה' ישראל, היא יותר דומה לבין אב ובנו מאשר מלך ונתינים. זאת הסתכלות שונה לגמרי על מערכת היחסים הזו, אלמלא חומש דברים לא היה תופס את חלקו לעומת ארבעת החומשים הקודמים. כבכל מערכת יחסים שיש בה שני צדדים, הכנסת יסוד האהבה לא מיוחס רק לצדו של הקב"ה אלא הוא גם מיוחס לצד של ישראל-משה רבנו דורש מעם ישראל לקיים את מצוות ה' מתוך אהבה. מתוך דבקות. משה מדגיש שהקב"ה לא מחפש ציות עיוור של נתינים בפני מלכם, אלא הוא רוצה הקשבה של אהבה, כשל בן השומע בקולו של אביו. וזה מה שמצופה מבני ישראל.אנחנו נמצאים ביום ט"ו באב, יום המכונה 'יום האהבה העברי'. על יום זה לימדנו אותנו שני דברים עיקריים. ראשון, שיום ט"ו הוא יום טוב. יום מיוחד. שני, שמעמדו כיום טוב הוא כיום הכיפורים. על כן יש לשאול שתי שאלות. הראשונה, מדוע ט"ו באב נחשב ליום טוב? השנייה, מה הקשר שלו ליום הכיפורים? ננסה בעז"ה לענות על שאלות אלו דרך היסוד שלימד אותנו משה רבנו. קביעת חז"ל שיום הכיפורים הוא הינו יום טוב היא קביעה בעלת הגיון רב. שהרי יום הכיפורים הינו יום פלאי. יום קסום שבו אנו זוכים לכפרה על עוונותינו. מדוע אנו זוכים לכך? לעניות דעתי, התשובה לכך טמונה ביסוד שלימד אותנו משה רבנו והוא- אהבת ה' אותנו. כאשר אנו מבינים שמערכת היחסים בין ה' לעם ישראל היא מערכת יחסים המושתת בעיקרה על אהבה, אז ניתנת הזדמנות מדי שנה לתקן את מעשינו הינה הגיונית מאוד. אילו חלילה מערכת היחסים בין ה' לישראל הייתה משותת על שנאה , חלילה, אין מקום לחשוב על קיומו של יום כפרה. על כן, יום הכיפורים הוא יום המסמל את אהבת ה' את עם ישראל. יסוד האהבה שייך גם לט"ו באב, ואולי זהו הקשר שיש בין יום הכיפורים ליום הזה. בתלמוד מובאים ששה הסברים, ששה אירועים היסטוריים, מדוע יום ט"ו באב נחשב ליום טוב: יום שכלו מתי מדבר; היום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה; יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל; יום שפסקו לכרות עצים למערכה; יום ביטול שומרי הגבול המנעו מאנשי מלכות ישראל לעלות לירושלים; יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. 4 מתוך 6 ההסברים הנ"ל מובנים כיצד הם נחשבים לאירועים משמחים. שלושה מהם עוסקים באחדות ישראל (היום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה; יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל; יום ביטול שומרי הגבול המנעו מאנשי מלכות ישראל לעלות לירושלים) והרביעי, הפסקת כריתת עצים לעצי המערכה, לפי חלק מן הפרשנים זה קשור לשינויים לטובה שמתרחשים במזג האוור, דווקא שגם מובן מאוד מה משמח בו. אך ישנם שני הסברים שלא מובן מה השמחה בהם. מה השמחה הגדולה שהעונש על דור המדבר תם ביום הזה? וכן מה הצהלה הגדולה על שהרוגי ביתר שהובאו לקבורה? השמחה הגדולה באירועים אלה, לעניות דעתי, נובעת מכך שלצד הדין האלוקי הקשה שבא לידי ביטוי באירועים אלה בסופם התגלתה מידת הרחמים האלוקיים. שהרי, במציאות של דין, במציאות של חלילה 'שנאת ה' אותנו' היה מקום לומר שהעונש לא ייפסק. שמידת הדין לא תעצור מתישהו. עצם זה שהעונש נפסק, שמידת הדין השתנה למידת הרחמים, היא מבטאת את אהבת ה' אותנו. כי האהבה איננה רק ליטופים ומילות רכות, אלא יש בהם גם מקום לדברים קשים אך שיש להם גבול. אז ביום שבו ה' אמר לצרותינו: די! יש בכך הכרזה על אהבתו אותנו, ועל כך אנחנו שמחים, בין השאר, בט"ו באב. אז אם ככה יוצא שהקשר בין ט"ו באב ויום הכיפורים נובע מכך ששניהם ימים המבטאים את אהבת ה' אותנו.כשנתבקשתי והסכמתי לומר דברי תורה קצרים באזכרה, ציינו בפניי שעליי לומר גם כמה דברים על אוריאל ז"ל. משימה לא פשוטה בכלל בעיקר משום שלא זכיתי להכירו. שהרי הצטרפתי למשפחת ליברנט לפני מספר חודשים. ביום הזיכרון האחרון החלטתי להעביר לתלמידיי שיעור על אוריאל וזאת מתוך מטרה להכירו קצת, ומתוך הסיפורים הרבים ששמעתי עליו אני רוצה לומר את הדבר הבא. דיברנו באריכות על יסוד האהבה השייך לחומש דברים וליום ט"ו באב. לעניות דעתי זהו יסוד השייך בצורה משמעותית מאוד בחייו של אוריאל. והיסוד הזה בא לידי ביטוי במספר תחומים. הראשון, אהבה האדם שבו. אוריאל האיר פנים לכל אדם, דאג רבות לזולת ונתן מעצמו למענו. השני, אהבת הארץ. אוריאל מאוד אהבת את ארץ ישראל ומתוך אהבתו אותה הרבה לטייל בה, ואף רצה לעשות שירות צבאי משמעותי עבורה. מתוך אהבתו אותה גם מסר את עצמו למענה. השלישי והאחרון-אהבת התורה. מסיפורים רבים עולה שלאוריאל היה מאוד חשוב לנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה. והוא התמיד בלימודה מתוך אהבה ושקידה. נדמה לי שאם כל אחד מאיתנו ייקח לעצמו תחום אחד בחייו שבו הוא מקבל על עצמו להעצים ולחזק את ייסוד האהבה שבו, אנו נזכה להמשיך ולהאיר את עולמנו באורו המיוחד של אוריאל.

אמיתי רניאל

חבר מישיבת הר עציון

אליעזר שפילמן

חבר מהצבא

דניאל כץ

חבר מהתיכון – ישיבת נווה שמואל