אזכרה – 3 שנים לזכרו
עליה לקבר – הר עציון
דברים מפי:
- הרב יצחר לוי
- מפקד גדוד – סא"ל גל שוחמי
- אלי שטמפפר
- דור אריאל
- נתנאל אוזן – נהג בטנק של אוריאל
שיעור מפי הרב עמיחי גורדון
הרב יצחק לוי
שלוש שנים שאוריאל לא איתנו.
- תחילה אני רוצה לומר לכם, אהרון וג'ון ההורים, כשרואים אתכם ורואים את אוריאל ז"ל, ניתן להבין מאיזה בית הוא בא, היכן הוא גדל, מה הדוגמה האישית שמילדותו הוא ראה וינק לנגד עיניו:
האצילות, הצניעות, הענווה, הנעימות, הפשוטות, עוצמות החיים, הבטחון השאיפה לשלמות, והצורך לעשות כי זה מה שמוטל עלינו ולכן אנחנו כאן בעולם הזה בשליחות ועושים את כל המוטל עלינו על הצד הטוב ביותר, לראות את הדמיון, את ההמשכיות ולדעת שהצלחתם באמת לגדל בן למופת מכל בחינה שהיא שימשיך בדרכו ללכת בדרך שאתם חיים אותה ומאמינים בה.
- מצד אחד באמת הכל בשקט ובצניעות, ומאידך גיסא השפעה גדולה מאוד בדוגמה אישית שהיווה עבור הסובבים אותו בכל מקום שהיה: בישיבה התיכונית בנווה שמואל, בישיבת הר עציון ובשירותו הצבאי בשריון בשלבים השונים של השירות ועד לתפקיד מפקד טנק.
- רבן יוחנן בן זכאי אומר "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", אוריאל ז"ל, למד תורה הרבה, אהב את התורה, השקיע זמן וכוחות נפש בהתמדה בלימוד התורה בקביעות ובמסירות בישיבה, בבין הזמנים ובצבא בכל שלבי השירות והתפקידים השונים.
כמה סמלי כי בימי אזכרה אלו משלימים סבב של הדף היומי, דף שאוריאל ז"ל הקפיד ללמוד אותו בקביעות ובהתמדה לכל אורך הדרך.
- הלל אומר "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי", מצד שני אומררבי טרפון "לע עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
אצל אוריאל ז"ל הייתה תחושה של אחריות, של שליחות, לעשות את הטוב וכלשון הרמב"ם "לעשות את האמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה".
- בנוסף, לאוריאל ז"ל הייתה נעימות מיוחדת, מעורבות עם הבריות, השמחה להיות לעזר ולתת כתף בכל מה שנדרש.
- "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך":
הרב קוק זצ"ל מסביר במוסר אביך, כי ה -ב היא ב הבתוך – כלומר בתוך הדרכים בהם האדם מתנהג הוא מנסה לדעת את הקב"ה. הרב מסביר שכשאדם עושה דבר כלשהו ומשתדל לעשותו בתכלית השלמות, כביכול הקב"ה מצדו שורה בזו העבודה. הרב מדבר שם על תורה, עבודה וגמילות חסדים, אבל אחר כך הוא אומר כי אין דבר שאינו לכבודו יתברך. כביכול כשאדם עושה דבר כשלהו בשלמות, משהו מן השלמות העליונה מתגלה בו ונמצא בתוכו.
- רבי חנינא בן דוסא אומר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", אוריאל ז"ל נהרג באותן המידות הן כלי המקום והן כלפי הבריות. הוא קיבל את המציאות כפי שהיא בלא ביקורת והוא ניסה לראות מה הוא יכול לעשות על מנת להיטיב את המציאות ולשפר אותה.
- אוריאל ז"ל היה לוי משרת בקודש, לוי הינו נציג של כל עמ"י המסייע בעבודות הקודש של הכהנים. מאידך גיסא הוא נבחר ע"י הקב"ה למלא תפקיד זה.
- מדרגת הלוי היא מדרגת הטהרה המכינה לקדושה. הטהרה הינה ההשתדלות האנודית המאפשרת להתקרב אל הקודש, הקודש מקורו מלמעלה והטהרה הינה העבודה מלמטה.
- באזכרה בישיבה הזכרנו את המשנה באבות א טו "שמאי אומר עשה תורתך קבע, היחס בין הדיבורים למעשים ומאור הפנים שלו כלפי הזולת.
גל שוחמי
אוריאל,
3 שנים חלפו להן,
לעיתים זה נדמה כאילו היה זה רק אתמול ולעיתים זה מרגיש כמו נצח!
הזמן לא באמת מרפא את הכאב, הוא רק מקהה את החושים.
המשפחה התרחבה והתפתחה,כל חבריך השתחררו מהצבא,חלקם התחתנו – ממשיכים בחיים.
לוחמי גדוד 53 שכה אהבת סיימו השבוע תרגיל גדול ושוב פושטים על ערבות רמת הגולן להתאמן ולהבנות.
גם אנחנו,המפקדים, כבר לא באותו המקום, אך המשותף לכולנו הם שותפות הגורל וצוואת החיים.
אני מפקד בזמן זה על קורס מפקדי טנקים וקורס קציני שריון. דע אוריאל,שאת מה שסיפרו עליך כמפקד,אני דואג ללמד אחרים. על אהבת האדם, על חשיבות ומשמעות הדרך,
על צניעות וענווה.
ג'וני,אהרון,יואלה ,חוי ואליאנה – החוזק שלכם הוא תמצית חוסננו הלאומי! נמשיך כולנו להיות גאים תמיד באוריאל, אך דעו כי אנו גאים גם בכם.
על הדרך, על העוצמה הפנימית והשקטה,על אהבה ונתינה,על הסברת הפנים – אוהבים וגאים בכם!
בשמי , בשם המג"ד החדש ובשם כל לוחמי ומפקדי גדוד 53 בעבר ובהווה ,
נוח בשלום לוחם!
מצדיעים לך!
אלי שטמפפר
אני רוצה לשתף אתכם בחוויה מיוחדת שחוויתי השנה ביום הזיכרון. את יום הזיכרון האחרון ביליתי מחוץ לארץ ישראל. הייתי באוסטרליה במסגרת שליחות של תורה מציון. באופן כללי היהודים שגרים באוסטרליה מאוד ציוניים ואוהבים את מדינת ישראל. כל אירוע שקשור למדינת ישראל מושקע מאוד ובאים אליו הרבה אנשים. אבל ביום הזיכרון התחושה הייתה שונה. הייתה הרגשה של קדושה באוויר. האנשים שם חווים את יום הזיכרון בצורה חזקה ביותר למרות שהם לא שרתו בצבא ולא גרים בישראל. שאלתי אז את עצמי, למה? למה אנשים בחוץ לארץ מתחברים בצורה כל חזקה ליום הזיכרון? אצלנו לכל אחד יש בן משפחה חבר או מכר שנפל במהלך השירות. אך לרוב היהודים בחוץ לארץ אין את הקרבה האישית הזאת לשכול. אין להם קשר אישי לנופלים. אז למה היום הזה כל כך חשוב להם? מאיפה מגיעה ההערצה הזאת ללוחמים?
לפעמים יש לי תחושה, שאנשים שגרים בחוץ לארץ מקנאים בנו. מקנאים בחיילים שלנו. בהתחלה כשהתובנה עלתה בי לא הבנתי אותה. למה שהם יקנאו בחיילים? אנחנו, שכבר השתחררנו מהצבא מסתכלים אחורה אמנם בגאווה אבל לא בגעגוע. להיות חייל אומר לוותר על כל העצמיות שלך. להפוך לבורג קטן במערכת. אני כבר לא איש פרטי, אני אדם שניטלה ממנו הזכות להחליט החלטות בעצמו, את רוב ההחלטות יבצעו בשבילך אנשים אחרים. אבל אחרי כמה דקות של מחשבה עלתה בי ההבנה, על אחד ההבדלים המשמעותיים בננו, היהודים הגרים בישראל לבין היהודים הגרים בחוץ לארץ. כולנו אנשים ערכיים, לכולנו אכפת מהעם היהודי וממדינת ישראל. ההבדל הגדול הוא שאנחנו הופכים אהבה זו למדינת ישראל למשהו ממשי. רוב היהודים הציוניים הגרים בחוץ לארץ מרגישים קשר חזק ועמוק לארץ ישראל, למדינת ישראל. אבל רק מעטים יהיו אמיצים מספיק בשביל להגיע לארץ ולהתנדב לצבא. השירות הצבאי הוא בעצם ההתמסרות המושלמת למדינה. לפרק זמן מסוים אין יותר 'אני' אין יותר 'אלי' האיש הפרטי. במקום זאת יש את צה"ל, יש את מדינת ישראל. אני זוכר חזק מאוד את התחושה הזאת כשהשתחררנו מהצבא. מצד אחד היינו מאוד שמחים, צבא זה לא מקום כיף. מצד שני הרגשתי תחושה מסוימת של עצבות, שאני כבר לא חלק ממערכת שכל רגע שאתה נמצא בה אתה תורם למדינה. זוהי התחושה שבני חוץ לארץ מחפשים, התחושה שאתה תורם למדינה שאתה כל כך אוהב. תחושה של סיפוק, אחרי שמימשת את האהבה שלך למדינה בצורה כל כך עוצמתית. הקרבת את מיטב שנותיך להגנה על עם ישראל. הם מקנאים בנו בגלל שאנחנו לא רק מדברים על אהבת המדינה אלא גם עושים, מקיימים את האהבה הזאת בפועל.
היהדות בניגוד לנצרות החשיבה הרבה יותר את המעשה על פני המחשבה. בן אדם נמדד לא על הכוונות שלו אם הן כוונות טהורות או בזויות. אלא על פי המעשים שלו האם הם טובים ונכונים או חס וחלילה להפך. ישנם אנשים רבים בעולם הזה שיש להם הרבה אהבה, אכפתיות ואמפתיה כלפי הסובב אותם. הם מלאים ברצון להיטיב עם הזולת. הם באמת באמת אנשים טובים. הבעיה היא שרובם נשארים בשלב של הרצון הטוב, בעולם של מחשבה. מעטים הם האנשים שמוציאים מהכח אל הפועל את הכוונות הטובות והופכים אותם למעשים של ממש.
אוריאל היה אחד מהבודדים האלה. אחד האנשים שהפתגם המפורסם "אמור מעט ועשה הרבה" נכתב ממש עליהם. אוריאל לא היה מבזבז את זמנו בדיבור. בדרך כלל היינו רואים אותו בבית המדרש יושב בשקט ולומד. רוב הלומדים מסביבו היו מתווכחים וצועקים נאבקים כדי שדעתם תשמע ואנשים יקשיבו להם. כל אחד רוצה שהסביבה תאהב אותו ותעריך אותו. תקשיב לדעותיו ותייחס להם חשיבות. לכן אנשים משקיעים הרבה זמן ומחשבה בצורה בה הם מופיעים בציבור. אבל אנחנו אהבנו את אוריאל בגלל שהוא הבין משהו שרק עכשיו אני מצליח להבין גם. אנשים מעריכים באמת את החברים שלהם שעושים מעשים . לא את האנשים שמדברים הרבה אלא להפך, האנשים השקטים שעושים הרבה. אוריאל היה חכם מאיתנו הוא השכיל להבין שאדם נמדד לא בכמות המילים שהוא מוציא מהפה שלו אלא בכמות המעשים שהוא עושה ביום. אני חושב שכולנו הרגשנו משהו מיוחד באוריאל בטחון עצמי שצמח מתוך ההבנה הזאת. מן תחושה כזאת של שלווה ורוגע שנבעה מתוך ההכרה הזאת.
להנציח בן אדם באמת לא עושים בעזרת נאומים. בשביל לזכור אדם, לזכור חבר, צריך ללמוד מהמעשים שלו. לקחת תכונת אופי אחת, מנהג אחד טוב שהיה לו ולנסות לאמץ אותם לעצמך.
אם אני אזכה ללמוד משהו אחד ממך אוריאל זאת התכונה הזאת. להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. לנסות להיות כמוך, אחד מהבודדים שאומרים מעט ועושים הרבה. מאלה שאנשים מעריכים ואוהבים אותם בגלל שהם תמיד שם בזמן הנכון ועושים את המעשה הנכון. אנשים שכל החיים שלהם הם מקריבים ונותנים ועושים.
אני מאחל לכולנו שנהיה קצת יותר כמו אוריאל שנעשה יותר בשביל המשפחות שלנו, בשביל החברים שלנו, ובשביל העם שלנו.
דור אריאל
אוריאל
אוריאל, אני חושב שהיו בך שני הפכים. כילד, אני זוכר אותך ילד שובב, מלא אנרגיה, חסר פחד שתמיד לקח עד הקצה את היכולות של האופניים הרולרבליידס מזחלת השלג או כל דבר אחר. כשעל הפנים מרוח חיוך מאוזן לאוזן, ומעליו שיער שמתפזר ברוח.
עם השנים התבגרת והפכת לבחור רציני, שקדן, מסור, צנוע. בתיכון הפכת לאחד ממוקדי הידע השכבתיים, כשאתה גם יודע את החומר בצורה טובה וגם מוכן לחלוק אותו עם אחרים, ובזה לא היו לך מתחרים. מתוך אכפתיות לסובבים אותך היית יושב עם כל מי שניגש אליך ומסביר שוב ושוב, וכשהבנו שאצלך תמיד נמצא חיוך, ותשובה לשאלה רק היינו באים יותר.
אני לא באמת חושב שהיו בך שני הפכים, שני הלכאורה ניגודים האלה היוו את מי שהיית- בחור חכם מאוד, רציני, (לא היית דוחה דברים לרגע האחרון), חרוץ, שקט וצנוע, כשבתוך כל זה שמחת חיים אמיתית, אהבה ואכפתיות לחברים שאיתך, ומדי פעם עם הוצאת המזחלת שלג לדוגמא היה יוצא גם החיוך השובב שהיה אומר, היום אני הולך לעשות משהו טיפשי.
לא הייתי איתך בצבא, ולא הייתי צריך לשמוע תסיפורים עליך כדי לדעת איזה חייל היית. היית מאלה שכששואלים מי מתנדב המפקד היה מוסיף חוץ מאוריאל, כדי שגם לשאר החיילים תהיה אפשרות להתנדב. בסוף כל שלב בצבא מחלקים פרס לשניים שבלטו, אחד מצטיין ואחד מופת, ולמרות שלכאורה המצטיין נחשב יותר מהמופת, לדעתי המופת הוא דווקא הפרס היותר נחשב, וכזה אתה היית, כמו בצבא כך בכל ימי חייך, דמות למופת.
אוריאל, כנראה ששם למעלה מישהו צפה בך ורצה אותך חזרה מוקדם מן הצפוי.אבל פה אתה באמת חסר, ולפעמים, גם אחרי שלוש שנים זה עדיין בלתי נתפס שאתה לא פה.
משפחת ליברנט, העוצמה שאתם משדרים מחזקת גם אותנו, אני לא יודע אם משהו יכול לנחם אתכם אבל דרכו וזכרו של אוריאל הולכים איתנו תמיד.
נתנאל אוזן
אוריאל היקר!
