אזכרה – 5 שנים לזכרו

בועז רוזמן

חבר של אוריאל ז"ל מישיבת הר עציון
אני זוכר בחור לשנות סוף ה-20 לחייו. האמת שהוא היה נראה קצת יותר גדול… בין הסדרים- כשאני בהפסקה בין לימוד ללימוד- בדיוק כשהיצר הרע מסיים את ההפסקה שלו ומתחיל את מסע התחמונים להארכת ההפסקה שלי, אני זוכר שהייתי עולה לפעמיים לרמפה ומקבל איזו טפיחה מאוריאל על השכם. עושה לי לחייך. היה נראה שהיצר של אוריאל פחות עובד- אוריאל הוא בחור בסדר- כאלה שאני לא כמותם ואפילו לא ממש מנסה.
זיכרון הבא שעולה לי הוא בהפסקת הצהריים… מי שמכיר את משחק הפריזבי- זה עם הצלחת המעופפת. גם שם אוריאל נמצא- כשעובדים עובדים, כשנחים- נחים. נראה לכם שאוריאל נח? לא יודע אם יש פה מהשחקנים, אבל כשאוריאל היה אתך בקבוצה- היית יכול לעשות לבצע איזו זריקה אילגת- כבר היית חושב שזהו ונחרץ גורלך, והנה הוא קופץ במעין אקרובטיקה כזו ותופס עבורך את הצלחת (לא משנה אם הוא היה קרוב לאיזה שיח לא נעים).
אנחנו סופרים עכשיו 5 שנים למלאת לכתו של אוריאל מאתנו. אנחנו פה- מגיעים כל שנה. ולמה?
קודם כל, אני חושב שאנו באים בשביל לתת כבוד. כבוד לאוריאל וכבוד למשפחה.
חוץ מזה, ניסיתי ככה לברר עם עצמי עוד קצת. אז גם בסוף התקשרתי לאח שכול שאני מכיר. אז, אני אגיד משהו שכבר, בטח, חלקכם שמעתם. למשפחה יש כל יום: יום זיכרון. המושג של לבוא להיזכר לא כל כך נכון, בטח שלא ביום היארצייט. אבל ככה קצת שמעתי על יום שממרכז את התחושות {האח השכול תיאר את זה כאילו במשך כל השנה יש חמש אצבעות שאמנם מתעסקות בזיכרון, אך לא באינטנסיביות. וביום היארצייט, הן כאילו מתכווצות ליד אחת} – וחוץ מזה, כל סיפור שמוסיף עוד נופך וצבע לאוריאל עושה טוב למשפחה. מה זה אומר בדיוק? אני לא יודע. אני משתדל לכבד ופוחד לתת פרשנויות…
אבל לנו, לחברים ולמעגל החיצוני: היום הזה עוזר כדי לחדד את הזיכרון. וזה לא שהזיכרון מנותק מאתנו… אני מניח שחלקינו נזכרים גם כן: במבצעים כמו עכשיו, במעבר ליד הפינה של אוריאל בספריית הישיבה, במשחקי פריזבי, בים ובשמחות.
אז היום אנו נזכרים, מזכירים ולומדים.
אז מה ניתן ללמוד מאוריאל?
עין טובה.
מסכת אבות, פרק ב', משנה ט'. אמר להם: (רבן יוחנן בן זכאי): איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם… {בהמשך, המשנה לוקחת את הכיוון ההפוך ומתייחסת לתכונות לא טובות}
אז אני רוצה לדבר על העין הטובה של אוריאל.
בפירוש הקהתי, ע"פ המאירי מתואר כי בעל העין הטובה מסתפק במה שיש לו ושמח בשביל טובת האחר. בתוך הפירוש, הוא אף מציין ואומר שאדם כזה הוא אהוב ומקובל על כולם ואוהב ומקבל את כולם.
האמת שאני לא ממש הייתי עם אוריאל בדי סיטואציות כדי להעיד על התכונה הזו, אבל כן הרגשתי את התכונה עליו. אז קצת טרדתי כמה חברים בפלאפון והנה כמה ממצאים (מניח שכבר שמעתם את הדברים). אי שם בדרום, במקום הנקרא: שיזפון, יש לא מעט חיילים… בימי הקיץ החמים, כשכולם רוטנים ומתבכיינים מהמזגן החלוש והתיזוזים בחוץ, אוריאל היה אומר: "לא נורא. דווקא בסדר פה". במקרה אחר, אוריאל התברך בדעת מה' ומספרים שהוא היה חולק אותה עם אחרים. בנווה שמואל: אוריאל היה נותן מזמנו לטובת אחרים שיותר התקשו וכשהם היו מצליחים, אז אוריאל היה שמח בהצלחתם.
בלי נדר, אשתדל לקחת את המידה הזו של העין הטובה. זה קשה. אני לא מבטיח. שנת ניסיון של השתדלות תבוא בחשבון.
בהקשר לשאר הדברים: אהוב על אחרים? על הבריות? אוהב את הבריות? {נראה שכן}
מ.ש.ל {ביטוי שמבטא סיום של הוכחות במתמטיקה- מה שהיה להוכיח}
מצאתי עין טובה.

יגאל גולדנברג

חבר של אוריאל ז"ל מילדות
אוריאל

בפעם האחרונה שדיברתי אליך או עליך בפורום כזה הייתה ביום בו נלקחת מאיתנו. אז, זה היה כל כך עכשווי וטרי מה שהפך את זה לטבעי ונורמלי לדבר אליך כאילו אתה ממש פה איתנו, כי ממש היית שם איתנו.

היום, אחרי 5 שנים, זה מרגיש אחרת. אתה כבר לא הרגע נלקחת מאיתנו. כבר אי אפשר לומר " אוריאל, אתמול קיבלנו את הבשורה: הייתה תאונה בשריון ואוריאל נהרג". כבר לא שומעים " רק אתמול דיברנו " או רק לפני שבוע ראיתי אותו " או כל אמירה אמיתית אחרת שממחישה את האובדן הטרי, העכשווי.

אוריאל, אני לא יודע איך זה נראה במקום בו אתה נמצא עכשיו או איך אנחנו נראים משם אבל הרבה קרה בזמן שלא היית. לכולנו החיים השתנו והתקדמו ברמה הפרטית, משפחתית. חבר'ה לומדים, מתחתנים, נוסעים לכל מיני שליחויות בחוץ לארץ. אוריאל, נולדים לנו ילדים. החבר'ה איתם היית ילד, שטותניק עכשיו הורים לילדים. אוריאל, אני בעצמי אבא. לנחמה ולי יש ילדה, קוראים לה קרני ליאור. אני מבטיח לספר לה עליך כשהזמן יהיה מתאים. גם אצלך במשפחה החיים המשיכו. גם לך נולדה עוד אחיינית, לה קוראים ליה.

אוריאל, עם ישראל גם כן עבר הרבה מאז שנלקחת. בתקופה האחרונה, לא יכולתי שלא לחשוב עליך כל הזמן. עם ישראל יצא להילחם ולהגן על האחים ואחיות שלנו. אנשים עזבו הכל. עבודה, משפחה, שגרה על מנת להגן על כולנו. כמה פעמים שאלתי את עצמי- מעניין מה היה קורה עם אוריאל לו היית פה? האם היו מגייסים אותך? אני מניח שכן, בעיקר כי חזני סיפר לי במהלך המבצע, שהוא נתקל בחבר'ה שריונרים והוא זיהה אחד מהם. הוא היה מהפלוגה שלך. אני יודע כמה היית רוצה להיות פה עכשיו כדי לעזור לחברים שלך לפלוגה.

אוריאל, כל חייל שנהרג במבצע הזכיר לי אותך. לא הכרתי אותם באופן אישי ולפי התמונות אף אחד גם לא דומה לך אבל כולם נהרגו כשהם מגנים על העם שלנו והארץ. כולם שמו את חייהם לפני חייהם של אחרים. כולם היו מוכנים לוותר על לימודים, חתונה, חברים ואפילו משפחה, כל זה בשביל חייהם של אחינו. כך גם אתה עזבת. גם לך הכל היה חשוב. אני מניח שגם אתה רצית להתקדם, להקים משפחה אבל דבר אחד היה חשוב לך יותר מהכל, חייהם של אחרים. בשנייה שבה היית צריך לבחור, כשלא היה ניתן לבחור בהכל, בחרת בחיים ובמשפחות של חברים שלך.

ככה אני זוכר אותך. ככה נזכרתי בך בתקופה הזו בכל פעם מחדש. איזה מיוחד זה. כל כך הרבה אנשים שמוכנים לוותר על הכל למען אחרים. איזה עם אנחנו?!

אוריאל, אנחנו מתגעגעים, אני מתגעגע. אני כל כך גאה בך על הדרך בה הגנת על עם ישראל ועל חבריך באותו יום בטנק ויחד עם זאת אני מרגיש שתמיד יהיה לי קשה ותמיד יישאר אצלי מקום בו אשאל- איך אוריאל היה נראה היום? איך החיים שלך היו נראים? מה היית לומד? עם מי היית מתחתן? מה היית אומר על זה ומה היית חושב על זה?

אוריאל, אתה חסר לנו כל הזמן. בכל רגע של שמחה או עצב, הצלחה או כישלון אתה חסר. האופטימיות שלך. החיוך שלך. הטוב המוחלט שכל כך אפיין אותך וקרן לכל כיוון אליו פנית.

העובדה שכבר עברו חמש שנים מאז שנלקחת לא הופכות את החיים בלעדיך ליותר קלים. הדבר היחיד, הוא שאני כבר לא חש שוק, הלם או חוסר הגיון. אני כבר לא מופתע. אפילו, במובן מסוים, התרגלתי שאתה כבר לא פה. התרגלתי לא לראות אותך בשמחות או סתם במפגשים. אנחנו כבר רגילים שכשבאים לבית שלך אתה לא שם. אפילו התרגלנו לעשות מנגל חדרי בלעדיך שדרך אגב, מספר המשתתפים בו גדל, מה שבטח היה משמח אותך כיוון שתמיד רצית לצרף אורחים.

כל ההרגלים האלו לא ממחישים שיותר קל לנו. להפך, ההרגל, עם הזמן, הופך למציאות וכשהמציאות אמיתית יותר, היא כואבת יותר. כל זמן שעובר, אתה יותר חסר לנו. זה עוד אירוע, מפגש או סתם עוד רגע שהיינו אמורים להיות איתך ואנחנו לא.

דבר אחד כן קל לי. מתי שאני רוצה, אני פשוט עוצם עיניים ורואה אותך איך שאני זוכר. ותאמין לי, אני באמת זוכר רק דברים טובים עליך.

אני רוצה לסיים ולומר לך שהמשפחה שלך מדהימה. כמה הם אוהבים אותך. כמה הם אוהבים אותנו, החברים שלך. כשמישהו מספר סיפור עליך הם מקשיבים ונהנים ממנו כאילו הם שומעים אותו בפעם הראשונה גם אם הם שמעו אותו אלפי פעמים. הם תמיד מזמינים אותנו ותמיד מעוניינים לשמוע מה שלומנו. אבא שלך ממשיך את המסורת שלך ומתקשר אלינו בימי הולדת. ההורים שלך דואגים לכך שגם מי שלא הכיר אותך ידע שכזה היית. אחרים תמיד קודמים ויותר חשובים.

אוהב אותך כל כך ומתגעגע.

נעם גרדין

חבר של אוריאל ז"ל מהצבא
משפחה יקרה וחברים,
אני יושב באמצע הלילה וחושב על אוריאל. אני נזכר במראֶה שלו, בקול שלו, בחיוך, בדרך שבה הוא היה הוגה את כינוי החיבה שהוא נתן לא פעם לְחברים.
אני שם לב שאני לא מצליח לדמיין אותו מתבטל. הוא תמיד בתנועה, תמיד מלא אנרגיה, רץ, לומד, דוחף מישהו מאחורה. אני מבין שבעצם בעיניי זה מה שהוא תמיד היה- בחור עם דלק אינסופי שֶרַץ, בלי פוזות, למרחקים ארוכים.
אני מתגלגל עם המחשבות על אוריאל ונזכר בשיר אחד שכתבה זלדה, שבו היא מתארת את הניגוד בין להבת האש לעץ הברוש. הלהבה, שְכּוּלַה תזזיתיות וטירוף, לא מסוגלת להבין את הברוש היציב, שחי לכאורה במחזוריות השקטה שלו. את השיר היא מסיימת במילים,
הַבְּרוֹש שוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.

אני חושב על היציבות הזו של הברוש שאוצרת בתוכה כל כך הרבה, לא פחות ממה שאצור בלהבה, על הפנימיות השוקקת הזו שלא מוצאת את הטעם בלהחצין את עצמה;
ובלי לשים לב אני מתגלגל לעוד שיר, שהפעם מספר על הברוש שניצב בתוך שדה מול פני השמש ולא נשבר מהחמסין, לא מהקרה ולא מהעמידה אל מול פני הסערה. הברוש שאת צמרתו הרכין עד עשב.
ופתאום אני מבין. אוריאל. ברוש.
זה אותו אחד שאף פעם לא ראיתי נסדק או מתלונן, וזה המפקד עם הטנק המתוקתק שלא מקפיד לתפור לעצמו את הדרגות על המדים. זה החבר שזכור לנו כקרש הצלה ברגעי יאוש בטירונות וכרשת ביטחון אמינה לכך שכל המשימות המחלקתיות יתבצעו. וזה החייל שכנראה לא סתם הצטיין בשבוע שַׂדָאוּת שבו המטרה היתה להיטמע בשטח ולא להתבלט.
אני מרגיש שהנכון הוא, לתת לשיר הזה להמשיך ולהתנגן אצל כולנו, ולומר
לו רק ניתן ונלמד
את דרכו של עץ אחד.

יגאל שוורץ

חבר של אוריאל ז"ל מישיבת נווה שמואל
כלל ישראל:" נס בתוך נס- מים ואש משמשים בערבוביה"

אומר הרב קוק זצ"ל:
"הגאולה נמשכת היא והולכת, גאולת מצרים וגאולת העתיד השלימה היא פעולה אחת שאינה פוסקת…משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת" (אורות מד)
לא ברור עדיין לאן מבצע צוק איתן יוביל אותנו , אך הקשר ההדוק בין גאולת מצרים לגאותנו אנו בע"ה , הבריק בלב שלי בתוך המחשבות שלי על רקע הגיוס שלי לצו 8 והסמיכות לאזכרה של אוריאל ז"ל.

בגאולת מצרים במכת הברד בפסוקים שקרא אוריאל כשהיה בר מצווה (?) כתוב:
"וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי:"

ואומר רש"י:" מתלקחת בתוך הברד: נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם".
בגאולה הראשונה היה נס גדול של ערבוב וערבות בין דברים הפוכים אשר מילאו את רצון ה' והיכו את המצרים בצורה מופלאה. אומר הפסוק ששילוב האש והמים במכת ברד הוביל למאורע נדיר ביותר, אך לדעתי אנו בימים אלו ובאזכרה זו חווים עירוב קדוש ועליון של אש ומים, מכיוון הטוב שבעולם ובישראל, כעם וכפרטים.

"רצה ה' א-לוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה והשב את העבודה לדביר ביתך
ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון
ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך
ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים . "

שעת סעודה שלישית . על הדשא בקיבוץ ברור חיל ישובים במעגל משפחות מהישוב, משפחת רב משדרות ובני נוער שבאו לחזק, ואיתם לוחמים בשבת ריענון ממשימות מבצע צוק איתן. אחד מהשירים בהתחילו לשיר הנערים הוא ניגונו של אברהם פריד למילים מהתפילה: "רצה ה' …" . הניגון של המילים הללו מורכב משיא קשה וכואב " ואשי ישראל" אחר כך מעבר לקצב מהיר בסוף השיר "ותחזינה עינינו". "ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון" מושר כבקשת תחינה ,כצעקה היוצאת מן הלב בכאב . "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" מושר בשמחה , בנעימות ובהשתחררות מן הכאב אל נחמת התיקון. פעם שמעתי פירוש ש"אשי ישראל" אינם רק קורבנות המזבח אלא מקבלים מובן אחר. כמו בימים אלו – אלו הם הקורבנות הקדושים של אנשינו ,אישינו, אותם אנו מבקשים שה' יקבל ברצון- שהמסירות והגבורה יקובלו ברצון.
אוריאל ז"ל אתה נפלת בגבורה תוך הצלת חבריך לטנק, ואתה קורבן ציבור , חלק מ"אישי ישראל" שאנו מבקשים שיקובלו ברצון לפני ה'.
מתוך הכאב והעצב בתהליך של בנייה עוברים לסוף השמח-הקצבי. בסיום הניגון מבטאים במוסיקה את הבקשה מה' למתיקות, למיתוק הדין: שובה ברחמים על ישראל, די לכאב ולעצב. אנא הושיעה ברחמים, ברכות. אך בנוסף לכך אני חושב שהפנייה היא גם אלינו, עצמנו. בימים של משבר , מבצע מלחמתי שאליו נקלענו, ראינו איך התאחדנו והתגייסנו כולנו בעת צרה שהיא עת רצון- בואו נמשיך ונשוב לרחמים. בואו נמשיך לרחם אחד על השני , בנתינה ונעימות ונהיה ראויים לגאולה של רחמים ולהופעת ה' בנועם ושלום.
אוריאל ז"ל, אתה דוגמא אדירה לחיים ברחמים. כל הזמן נתת ובדרכי נועם עם חיוך על הפנים. ריחמת , דאגת ועזרת והלוואי שנזכה להיות כמוך.

בבוקר הלווית הנערים הקדושים גלעד אייל ונפתלי הי"ד שהיתי בישיבת מקור חיים.
הרב רא"ם הכהן הגיע לשם והסביר שמות הנערים הקדושים אינו רק כאב פרטי אלא הם קורבנות ציבור. אין קיום פרטי בלבד לאיש בישראל. כל מהות היותנו היא מתוך התחברות לאומה, לכלל ישראל. קורבנות התמיד עוטפים את שאר הקורבנות-אין קורבן לפני תמיד של שחר ואין קורבן אחרי תמיד של בין הערביים. היהודי פונה לה' מתוך היותו מחובר לכלל- לנשמת האומה. בחיבור לכלל יש שתי דרכים- אש ומים. המקווה שגודלו אדם בו האדם מתכסה ונבלע במים ברכות, בנועם, בחויית בראשית , בו הוא חוזר למצבו כעובר, למקום הכי נעים לרחם האוהבת. מתוך הרכות הוא שב אל עצמו. המים הם המקומות בהם האדם נותן לכלל בנעימות ונשאר שלם. נכנס ויוצא מן המקווה ומקבל כוחות של חיים מחודשים.
לא כך האש. גם המזבח גודלו אדם. בו האדם כפי פירוש הרמב"ן , צריך לחשוב בעת הקרבת הקורבן שהוא האדם זה שנשרף ומועלה לרצון ולא רק הקורבן שבמקומו. האש שלא כמו המים אוכלת את הכול-עולה תמימה. קורבנות קדושים כמו שלושת הנערים וכמו גיבורי המבצע הם קורבנות של אש- "אשי ישראל". הם מתחברים לנקודת הכלל בשריפה גדולה של אש אוכלת . הם מתקשרים להרוגי מלכות ולקדושי השואה , ליהודה קן דרור ודרור וינברג הי"ד. הם עולים לרצון לפני ה' כקורבנות ציבור.

ב"צוק איתן" זכינו לאחדות מופלאה. בינינו כאלו שהתחברו לנשמת האומה במים: ברכות ,בתרומה עוטפת לחיילים ולמשפחות, לעורף וחזית . בינינו גם אלו שעלו בסערת אש תוך מסירות והקרבה של גבורת הרוח היהודית. הם עלו באש ואנו נשוב ברחמים. נשוב ברחמים לה' ונשוב ברחמים לעם. ימי התשובה בפתח וכמו שנהג לומר ראש הישיבה שלנו , הרב פישר, שחודש אב, ראשי תיבות: אלול בא. ימי מנחם-אב מיוחדים אלו של מלחמה מקבלים את פני ימי הדין והסליחה בעוצמות של אחדות ישראל וחוסן . יהי רצון שנזכה למנף את הדאגה והתרומה, ההתגייסות הכללית והפרטית, כוחות הנפש שמצאנו בעצמנו ובעמנו וכוחות הגוף החיבוק והעזרה שהרעפנו וקיבלנו ונדע לקחת אותם איתנו לימי "השיגרה".
בתור לוחם אני מעיד ששולחן התרומות האינסופיות והחיבוק האדיר מהעם היו מעל ומעבר לכל דבר נורמלי. חבריי לצוות כבר ביום הראשון אמרו כשראו משאית מצרכים מגיעה, שזה מעביר צמרמורת ומרגש ושזה נותן כוח ומוסיף גבורה ומדרבן לעשות הכל בשביל העם הזה "שכמה טוב שהוא כזה".

צוק איתן התחיל בליל חמישי עם חטיפת הנערים לפני כחודשיים. ח"י ימים של תפילות ובקשה מה' לרחמים על תמימים וטהורים . ימים של אחדות אדירה דרך התפילה. עצרת בכותל ועצרת בכיכר רבין, העם כולו מתפלל, כל אחד בדרכו. ח"י ימים שנגמרו בהלוייה עצובה ועוצמתית עטופה בשירים וניגונים -בעמידה כאיש אחד בחום היום לפני הקבורה ובמעגל אינטימי לאור לילה ליד הקברים בהובלת חבריהם הקרובים של הנערים.

והנה ימי התפילה התחלפו בימי לחימה. לא זנחנו את התפילות אך האנרגיות הכלליות והפרטיות הופנו לעשייה. מי בלחימה ומי בנתינה. מי בחזית ומי בעורף- כולנו גוייסנו. הלחימה התארכה ואיתה שגרת העשייה וההתגייסות.

והנה בוקר של שישי , ערב שבת 'חזון' ושוב הודעה על חשש חטיפה שמסעירה את כולנו. שוב כניסת שבת בצל חטיפה ואי וודאות, בצל תמונתו של הדר הי"ד עם ארוסתו שכולנו קיווינו שיזכו לרקוד ביחד במהרה כפי דבריה בצאת השבת. ושוב הלב פונה לה', לתפילה. ביום שבת קודש פרשת "לא תיראום כי ה' א-לוקיכם הוא נלחם לכם" ביום הכ"ו למבצע ,יום של שם הוי"ה , התלכדו מחדש כוחות הרוח והנפש וחזרנו לתפילת הלב , שבנו אל ה' ואל התפילה. ימי העשייה והלחימה הגיעו לשיאם בחשד חטיפתו של הדר הי"ד והחזירו את כולנו אל ה' .אל התפילה. אל המקום שבו חדל כוחנו לעשות והאי וודאות מוליכה שוב לעוצמתה של התפילה שכולה לב אחד עם כלל ישראל . ושוב לאחר תפילה נודע שהדר כמו הנערים ה' ייקום דמם, הוא "אישי ישראל"- קורבן ציבור שעלה באש השמימה.

משובו אחים לצוק איתן: מעוצמות תפילה להתגייסות כללית ושיא משותף של תפילה וזעקה על אי ודאות והודעה על קורבן ציבור- שלושת הנערים הם הבנים של כולנו, והדר הוא החתן של כולנו.

לשון המילה רחמים, נולדה מתוך מהותה של הרחם האימהית. העובר במעי אימו עטוף ויונק את כל צרכיו ובראש ובראשונה את החום והאהבה מאימו. בזיקה לכך המילה רחם הארמית משמעה אהבה ופעמים רבות אונקלוס מתרגם ציוויי אהבה למילה רחמים. רחמים, אהבה , אוריאל , גלעד,נפתלי,אייל והדר- "אישי ישראל"- הילדים,החברים ,האחים והבנים של כולנו.
ומהכללי אל הפרטי:
משפחת ליברנט, אתם מלמדים אותנו איך אהבה ורחמים נולדים בבית , איך אוריאל ז"ל למד מכם לאהוב ולרחם וינק מתוך הבית והמשפחה , מתוך הרחם החמימה שלכם, את דרך החיים המיוחדת הזו –דרך הרחמים .

"יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך". יהי רצון שאנו נכבוש ברחמים את כעסנו :נחיה בהתחברות לכלל בדרך המים, בנתינה של רכות ונעימות , של התחברות לכלל באמונה ואהבה. יהי רצון שקורבנות הציבור שעלו באש השמימה יתקבלו ברצון לפני ה'. ש"אשי ישראל" שעולים במעלות קדושים וטהורים , הקורבנות הכואבים שספגנו ,הם יהיו מליצי יושר ויזכו אותנו למנף את העוצמות שהתגלו בשעות קשות כאלו לחיים של חוסן לאומי אמיתי, לחיי רחמים וחיים ושלום .

אוריאל – בבקשה תעזור לנו, כל אחד מאיתנו כולנו ביחד זקוקים לרחמים רבים. לנפי חמש שנים עלית בסערה השמיימה כשהייתי באמצע הסדיר והיום אני עומד פה לאחר תקופת מילואים בה לראשונה הרגשתי את פחד המוות נוכח ואמיתי. בשנת הכ"ו לחיינו אני מבקש שתפנה לה', ששמו עולה למניין כ"ו ותזכה אותנו ברחמים שהופיעו ביום הכ"ו לצוק איתן, בחיבור שבין קורבן ציבור ובין תפילה וזעקה לה':
" ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון" -קורבן ותפילה ביחד.
התפילה שלך היא מודל לחיקוי והלכת מאיתנו כקורבן ציבור.
אוריאל, אתה חיבור של אש ומים: מסירות נפש ונעימות,התמדה והקרבה עם רכות ותפילה מהלב.
גם צוק איתן גילה בנו כוחות של אש ומים, של נתינה ורחמים ושל הקרבה וגבורת לוחמים , בחזית ובעורף.

בע"ה אנו נשוב לרחמים ותחזינה עינינו בשוב ה' ברחמים .

תודה לך.

יהי זכרך ברוך.