אזכרה – 8 שנים לזכרו

באופן טבעי, הדברים שאמרתי טיפה שונים ממה שכתבתי, אבל זה בהחלט לא רחוק:

אותי לימדו שהאזכרה נועדה בשבילנו. אוריאל לא צריך את הטקס הזה. אנחנו צריכים את היום הזה בשנה. ומבחינתי יש לו 2 מטרות:
1. הכרת הטוב לאוריאל.
2. לימוד מהמידות שלו.
אז אני אספר סיפור שכולם במחלקה מכירים, שיש בו גם הכרת הטוב וגם לימוד המידות.
כשהיינו בטירונות ואכלנו בשטח מנות קרב. היה לאוריאל ולי נוהל קבוע. היינו לוקחים את כל הקופסאות שימורים של המחלקה ופותחים לכולם.
בשבילי ה2 דקות הללו באמצע היום, באמצע כל הבלאגן של הטירונות. תוך כדי שאנחנו מפרפרים שימורים. זה היה הזמן איכות שלי עם אוריאל.
אני תמיד הייתי שופך את הלב והתלונות, ואוריאל היה מרים אלי את הראש עם החיוך שלו ואומר "נו, בקטנה. אנחנו עוד נצחק על זה".
הדקות הללו היו האוויר לנשימה שלי. 2 דקות של שיחה מלב אל לב. רק שנינו באמצע הטירוף של הטירונות.
תודה אוריאל, על החברות והיכולת לראות את החבר גם בזמנים הכי לא נוחים.
אבל בדקות הללו אוריאל לימד אותי עוד מידה שאני ממש מנסה לאמץ אלי – שאפתנות.
אוריאל לא נתן ללחץ של הצבא לגרור אותו לבינוניות. בכל ארוחה הוא היה מעדכן אותי מה המצב שלו במירוץ מול הדף היומי. בזמן שאני הייתי נאבק ללמוד משנה יומית, אוריאל הציב את הרף גבוה גבוה, דף גמרא ביום.
וזה לא נגמר בזה, יום אחד הוא אמר לי שהוא החליט לסחוב את הפק"ל מים בכל המסעות, בשביל לבנות לעצמו סרגל מאמצים יותר קשה. כדי להגיע לרמה יותר גבוהה גם מקצועית.
אוריאל, תודה על השיעור הקטן גדול הזה.
והלוואי שאימוץ המידה הזאת, תהיה ההנצחה שלך בחיים שלי.

לפני כמה חודשים עשיתי סדר בחפצים ישנים שלי, ובין ערימות הפריטים הציצה עבודה משיעור מדעים בכיתה ז'. את העבודה עשינו יחד. ונושא העבודה היה חורים שחורים.

השנים עוברות, אך היום בו קיבלתי את שיחת הטלפון מאילן, שהודיע לי בקול חנוק על שאירע, חרוט עמוק בזיכרון. היום בו הבנתי שכבר לא נקבע להיפגש. ושגם פגישה מקרית לא תהיה. היום בו הבנתי שלא נבנה יחד עוד חוויות חדשות. נותר רק להחזיק את החוויות מהעבר חזק בזיכרון ולהיאחז בהן. לתת להן להמשיך ללוות את החיים ולהשפיע.

להיזכר בהפתעות הקטנות שידעת לשלוף, כמו בטיול השנתי כשחיכינו משועממים לאוטובוס בכביש נידח ולפתע הוצאת את הפריזבי מהתיק וכולנו שיחקנו. או המזרן מסאג' שהבאת לפנימיה והזמנת אותנו לבוא להתפנק. להיזכר איך היית מקפיד על מצוות ומקדים להגיע בבוקר לתפילה בבית המדרש. ובסוף התפילה כשהיית נותן צדקה מקופסת פילם ישנה. גם אם זה רק כמה אגורות, בשביל להרגיל את עצמך לנתינה קבועה. להיזכר בצניעות שלך, איך לא היית מחפש להתבלט בקבוצה אלא היית לקוח את התפקיד בו הכי תועיל. כך היה בכדורגל כשהעדפת להיות שחקן ההגנה הכי טוב על פני התהילה בהבקעת השערים. להיזכר איך היית הראשון לקפוץ להפריד בין חברים שרבו גם אם יצא לך בעקבות כך לחטוף קצת משני הצדדים. להיזכר במסורת שהייתה לנו כל שנה בסוכות ללכת יחד לבקר את הרב אנסבכר.  להיזכר בשיחת הטלפון ממך כל שנה ביום ההולדת שלי. ועוד הרבה זיכרונות קטנים ממשחקי השחמט בלוח מגנטי קטן והריסק בשבתות אחר הצהריים, מהג'גלינג שלימדתי אותך לעשות ואתה התאמנת והשתפרת עד שהיית יותר טוב ממני, מלימוד משותף בבית מדרש בנווה שמואל. מביקור בבית שלי ושלך, מטיולים, וכמובן מהחיוך שלך. חיוך פשוט ומדבק שמשרה טוב על כל מי שסביבך.

אך מאז אוריאל, אני גם אורה אותך לפעמים. אני רואה אותך כשאני פוגש מישהו מהמשפחה שלך. אני רואה אותך כשאני פוגש חברים שלמדו איתנו. אני רואה אותך כשאני הולך במקומות בהם הלכנו יחד. ולפעמים אני אפילו רואה אותך כשאני מסתכל במראה. וכשאני רואה אותך אני מרגיש שגם אתה עדיין קצת כאן. כי הרי השארת משהו בכל-כך הרבה אנשים. כי השארת לא רק זיכרונות אלא גם צורת חשיבה ודרך חיים שמשפיעה על האנשים שהיו קרובים אליך גם היום וימשיכו להשפיע כל החיים.

אנחנו לא יכולים לראות חורים שחורים אבל אנחנו יודעים שהם שם, כי הם משפיעים בצורה כל כך חזקה על כל מה שקרוב אליהם. על כל מי קרוב אליהם.