הרב פישר – ראש ישיבת נווה שמואל
הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו', ח').
פסוק שכל כולו אוריאל!
מאז הגיעה הידיעה המרה, שואלים רבים שלא הכירו את אוריאל ומבקשים לדעת: במה הוא בולט. ואנחנו יודעים: אוריאל שלנו בלט בכך שלא בלט… אתה מתבונן בו ורואה – אחד מבני החבורה.
הבעת פנים שכולה אומרת טוב לב שנשקף בחיוך ביישני כמעט קבוע ומתמיד. משהו שנדמה כמו מבוכה, כמעט כמו התנצלות. אוריאל מהלך בתוכנו במין רחיפה שכזו, כאילו חשש להפריע, מבקש שלא לתפוס מקום.
אבל הוא תופס מקום, מקום קבוע ומקום חשוב. אתה נכנס לבית המדרש ויודע אוריאל במקומו, בלימוד תורה שקדנית ומסור. אתה נכנס לכיתה ויודע אוריאל שם, בהקשבה סקרנית ועירנית, בקליטת הלימוד בכשרון עצום שמלווה ביגיעה רבה ועקבית, ושוב הוא תופס מקום של אהוב ומקובל על כל החברים. צדיק אמיתי, שאפילו איננו יודע ואיננו מעלה על דעתו שהוא כזה, שלרגע איננו מחזיק טובה לעצמו. חושש לתפוס מקום, כאילו חושש להפריע. "תום ויושר יצרוני כי קיויתיך". תמימות וישרות במובן הפשוט והאמיתי ביותר. אצילות ופשטות בראשיתית, ויראת ה' טהורה. נחבא אל הכלים, עדין ורגיש וצנוע.
בולט בכך שאיננו בולט. כך בנווה שמואל וכך בהר עציון. שוב השקט הטוב הזה ושוב החיוך הביישני החמוד הזה, והעיניים שמדברות בלי להוציא הגה. וחברים מקשיבים לשקט ושומעים המון. שומעים חיילותיו של בית דוד, שומעים גבורה יהודית, שומעים עדינות העדני. כשהיה לומד תורה – היה מעדן עצמו כתולעת, כשהיה יוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ.
"ויצא איש מבית לוי". אוריאל, משבט בית הלוי משרתי ה' בקודש חדור תחושת שליחות, בעל תופעת שירות עמוקה.
לחשוב על הנער הזה בתוך מרכבה של פלדה שואגת אש – היה צריך לדמיון מפותח. אוריאל היה שם, ואוריאל הצטיין גם שם. ושוב הוא טופס מקום שצריח הטנק בעמדת המפקד.
וכאשר אני שואל אותו על כך ערב היציאה לקורס המפקדים, הוא משיב כי אמרו שהוא מתאים, כי בקשו שיילך. והוא הלך.
ואני שואל אותו, כי אנחנו רגילים לקשיחות הנדרשת מן המפקד, לתפוס מסוים, לתקיפות נחרצת ואולי קצת גאה, לסמכותיות שבאה מלמעלה ומורידה פקודות. והנה מנהיגות שבאה ממקום אחר. מנהיגות שנובעת מן השקט דוקא, מן האמונה הפנימית החזקה ומתחושת השליחות. כי כך הוא אוריאל הלוי שלנו – תופס מקום, אבל מקום אחר לגמרי.
"ואמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו – מקום ארון אינו מן המידה" (מגילה י' ע"ב).
ואיך אפשר עכשיו, איך אפשר לראות עכשיו את אוראיל הלוי שלנו לא עוד משרת בקודש ונושא את הארון, אלא מוטל לפנינו ונישא על כתף בארון?!
שליחות אחרונה אוריאל, מסע אחרון. כאן, על ההר הטוב הזה בין ירושלים לחברון. כאן, על יד הבית שכל כך אהבת, שכל כך אוהב אותך. על יד ישיבת נווה שמואל שכל כך אהבת, שכל כך אוהבת אותך. וברקע, ישיבת הר עציון שפתחה שערים של תורה גדולה בפניך, בהם נכנסת בלי שמר ובלי חציצה, אל עבר עתיד מזהיר שנגדע.
הדרך האחרונה.
אבא אהרון, אמא ג'וני, האחיות – יואלה, חוי, אליענה, סבתא מיני, סבתא לאה – משפחת ליברנט היקרה:
על אנשים שכולים נכתב: "אנשים סתם, אנשים רגילים, יש להם שפה, אין להם מילים". אין אתם אנשים סתם, אין אתם אנשים רגילים. אנשים סתם, אנשים רגילים אינם יכולים לגדל ילד שכזה. ופתאום גם אתם הורים שכולים, ופתאום גם לכם נגמרות המילים. אבל גם לנו אין עכשיו מילים.
יש לנו אהבה גדולה אליכם, ויש בנו כאב צורב, ויש בנו תחושה עמוקה של שותפות משפחתית עמכם. שותפות בקניין היקר ביותר של ארץ ישראל, שותפות של אוריאל.
אנשים סתם, אנשים רגילים, יש להם שפה, אין להם מילים.