כשקורה, חלילה. וצריך לכתוב משהו על מישהו שכבר איננו, אנשים נוטים להזכיר תכונות טובות שלו, דברים טובים שעשה וכד'. הנטיה הזו אינה סתמית. היא גורמת לנו להיפרד ממנו מתוך זכרון כל הטוב שהשאיר אחריו, וזה מביא קצת נחמה. כך אני מאחל לנו שנזכיר ונזכור את כל אין-סוף הטוב שאוריאל ז"ל השאיר אחריו. בהקשר הזה גם אני פשוט רוצה לכתוב שתי נקודות שעולות לי. מיד כשאני חושב עליו. אחת, היא החיוך-מלא-השיניים שלו. תמיד תמיד שמח. תופס דברים בפורפורציות ובקלילות. שניה, היא ההתמדה שלו. בלימוד בצבא. אני זוכר אותו מסתובב מתי-שרק-אפשר עם חוברת גמרא ולומד. בע"ה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

אוריאל!
רציתי לכתוב לך דברים שאני זוכר ממך. מישהו אמר בלויה שלך: "כשאדם מת נזכרים בכל הדברים הטובים שבו. אצלך אוריאל, אין מה לחדש". אני חושב שכל מי שהכיר אותך ידע מי היית ומה עשה אותך אדם מיוחד. לכן אספר כמה דוגמאות קצרות.
עוד שבקושי הכרנו בשלבי הטירונות היינו מקבלים זמן קצר לאכול אבל אתה וחגי לא משנה מה היה המצב רוח שלכם תמיד ניגשתם לפתוח את השימורים והייתם אוכלים אחרונים. לכאורה משהו קטן שלדעתי מסמל משהו הרבה יותר גדול! אחרי שסיימת קורס מט"קים והצטרפת לגדוד שלנו אני זוכר שהייתי אומר לך "נו מה אוריאל. מה יהיה. איפה הדרגות שלך?" ואותך זה לא עניין בכלל והיית אומר לי "אהה, בסדר…".
ביז' בתמוז ישי, אני וגוטמן אמרנו "אנחנו לא זזים היום. אנחנו ננוח בבית כנסת", ואתה (ןאני לא יודע איך) עבדת באותו יום כרגיל וצמת. זה פשוט מי שהיית.
לפני שאני מסיים אני חייב להזכיר את הלימוד הבלתי פוסק שלך, החיוך שתמיד היה, הפשטות שלך ושלא היית מתלונן בשום מצב. אין מה לומר רק שאני אזכור אותך לעד!
אוהב לנצח.

לא אשכח את ההתחלה של המסלול בו הובטח למצטיינים להיות בשבוע האבט"ש במקום קרוב (לטרון) עם ת"ש גבוה, ואוריאל, שכמובן היה בין המצטיינים, ויתר על זכותו בשבילי בגלל היותי נשוי. גם במסע סמ"ח כשהחלו לרוץ בחושך בלי לראות כלום ואני כולי מהסס "מה? ולאיפה?" דחף אותי בריצה בשמחה ובחיוך ואמר לי "אלירן אל תדאג לא יקרה לך כלום תאמין לי…" וכך לכל אורך המסע המשיך לדחוף ללא הרף.

חוזרים ב-2 בלילה משבוע שטח. יש עוד מצבי אבטחה לסגור, קמים עוד 3 שעות ויש גם שמירה. אבל אוריאל לא ייתן לאף אחד מהצוות לישון לפני שיושבים על קפה ואיזה עוגיות 37%. אוריאל- חבר אדיר שאוהב כל אחד. ישר ושמח עם שקט שאי אפשר לערער. פשוט אי אפשר היה שלא להעריץ אותך.

הזיכרון הכי חזק שלי זה שנינו פותחים שימורים ביחד בטירונות, ויום אחד הוא הביא מהבית פותחן משוכלל כדי שנפתח מהר יותר. פתאום קלטתי שאפילו בבית הוא חושב על החבר'ה. איך יהיה לנו יותר זמן לאכול.

כשרב היישוב אפרת ספד לאוריאל, הוא הביא את ההסבר של הזוהר על הפסוק "דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים"- הקב"ה יורד לגנו ואוסץ אליו את אלה שריחם הטוב מתפשט למרחוק, את הצדיקים ביותר.
כך גם אני מרגיש.
אוריאל אחי, היית חבר טוב.
למדתי ממך צניעות מה היא, רצינות יחד עם שמחה גדולה, שקידה והשתוקקות בלימוד התורה.
בסעודה השלישית בשבת האחרונה שהייתה לך היינו ביחד עם עוד כמה חברים בבית הכנסת בבסיס. שרת איתנו בקולך הנעים את שירי השבת ובמקביל השלמת את ה'דף היומי' של השבוע…
זכיתי להיות איתך בשבוע שמירות בלטרון וכמה שמחנו יחד אותו שבוע!…
אני מתגעגע אליך אוריאל. רוצה שתביא לי צ'פחה חזקה על הגב תוך כדי קריאת "מה קורה גבי יויייסי?!?" זה היה הכינוי שנתת לי משום מה, אף אחד אחר לא קרא לי כך בעבר וכנראה גם לא בעתיד. כשהיית רואה אותי לאחר זמן שלא נפגשנו היית מחייך אליי את החיוך המקסים והמעט ביישני שלך ונותן לי תחושה אמיתית שאתה שמח לפגוש אותי.
אני מקווה שנדע להמשיך את דרכו של אוריאל, את אישיותו המיוחדת ותכונותיו הטובות.

קשה לכתוב על אוריאל כשהכל טרי והזכרונות עוד צפים מאליהם.
כמה קל להזכר בו, בחיוך הגדול, הקבוע, לחוש את ידו טופחת על השכם, לדמיין אותו עם חוברת הגמרא הפתוחה, או יושב בצד מזמזם את הפרשה בשניים מקרא כשכולם מעולפי שינה בדקות המנוחה הקצרות.
במסדרי כוננות, כשהזמנים קצרים וכולם בלחץ, יש על מי לסמוך שיביא את הפק"לים, ובכל דאגה- יש גם מי שיקפל אותם בסוף (וכמה פעמים גם הסביר לי ברצינות גמורה מדוע רק הגיוני שהוא יקפל אותם). כשאוכלים בשטח – יש מי שיפתח את קופסאות השימורים בשביל כולם, יש מי שיאמר לחנת"ר אומלל מה, שכחת לפתוח שעון? לא נורא, אני פתחתי, ויש מי שיצעק במקומו מה הזמנים, וכשלא עומדים בהם, יעודד אותו שזה לא נורא, בריא לפתח קצת שרירים בריצות ושפיכות, ומה פתאום, אף אחד לא כועס עליך שלא ביקשת הארכה בזמן.
יש מי שיעזור לכולם לגמור לשפצר לפני המסדר סמ"ח, כן, גם על חשבון השעת ת"ש, כי הוא כבר סיים מזמן, ויראה איך עושים את הלולאה למימיה, ואיך מועכים את החוט אחרי ששורפים אותו. יש מי שידחוף בריצה מאחורה, ש מי שיקח פק"לים, יש מי שיחליף מתחת לאלונקה, יש מי שיתנדב, ויש מי שיבוא ויאמר "אבל למה אתה מבואס, לא כל-כך נורא כאן", ויוסיף במשיכת כתפיים למראה פרצופי המוחה, "מה, נחמד לי פה".
יש מי שידחוף לי תיקון קוראים קטן ליד לפני שמירה ויאמר: "אתה חוזר לפה כשאתה יודע עד רביעי לפחות". יש עוד סיבה לשמוח כשמגיעים למחנה נתן בבוקר יום ראשון. בתקופה שלא היה בטוח אם יצא לקמ"ט דיברתי איתו על כך. הוא משך בכתפיו ואמר: "אם רוצים אותי אני רוצה להיות מפקד, ואם לא, אז לא. יום לפני ההתהפכות אוריאל הגיע למאהל של הפלוגה שלנו (הוא פיקד בפלוגה אחרת בגדוד) לראות את החבר'ה, לדבר קצת. פניו היו מלוכלכות מאוד, וצחקתי עליו שהוא נראה מאופר.
הוא חייך ואמר: "מה אתה חושב, שבאתי בשביל ללכת עם דרגות על ב'? באנו לאכול פודרה…". כמה שמחה פשוטה, תמימה, זורמת, היית בו. כמה ענווה ופשטות, כמה אהבת תורה. מלא היה בתחושת מחוייבות, בשליחות.
"דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים, אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים".

יש הרבה דברים שאפשר לזכור ממך. הפשטות, הנדיבות, הענווה, השמחה, טוב הלב הגדול, האכפתיות מהזולת והכבוד לו ועוד מידות ששכחתי. במיוחד זכורות לי כמה סיטואציות קטנות אשר בהם בחרתי להתמקד. כמו שבזמן "מסדר המפקד" הידוע לשמצה שבו היינו צריכים לנקות את כל חפצינו הצבאיים וחדרינו בערך בכמחצית מהזמן שבו ניתן לנקותם, ומטבע הדברים כל אחד היה עסוק בעצמו ובחפציו ולא נתן את ליבו לאחרים, דווקא בזמן זה, הזמן הלחוץ ביותר של השבוע, אתה מצאת את הזמן לעזור לכל אותם שלא הספיקו לנקות את המימיה או לנער את הסקביאס. כמובן שבזריזותך הרבה אתה עם כל הערה שהושטת הספקת גם אתה לבצע את המסדר על הצד הטוב ביותר. המקרה הנוסף שבו נפגשתי עם גדולתך הוא שכשפתחת איזה חטיף או ממתק מהבית (בד"כ עוגיות או וופלים), לא חיכית שכולם "יגלו שפתחת, אלא ממש הסתובבת והצעת לאחרים כאילו אתה משתוקק שהחטיף ייגמר. אך יותר מכל נחקקה בליבי תכונת הנפש שנראה לי שהייתה הבולטת ביותר אצלך: הצניעות, השקט ההומה והרועש הזה של מי שפועל ודואג להכל בלי שום צורך להכרה חיצונית במעשיו, של אדם שנעדרה ממנו כל צורה של התבטלות, "פוזה" או תשוקה לכבוד והערכה. ולא בכדי אוריאל, זכית בשבוע שדאות במקום הראשון בתרגולת ההסתוות עד שאפילו המדריכה לא הצליחה למצוא אותך – אותו הדבר בדיוק היה גם בחייך הפנימיים – היכולת המופלאה להצניע את עצמך באופן פרדוקסלי ביחס לכמות ולאיכות העשייה ולידע הנרחב שלך. כמובן שתכונה זו לא הפכה אותך לפסיבי ושתקן כשהרגשת צורך להביע דעה או למחות. זכורים לי הרבה מצבים שבו היינו דנים דיון סוער ואתה לרוב היית שותק אך לבסוף מעיר איזו הערה בשקט ובלי התלהמות כמונו, שלמעשה הכריעה את הויכוח. בצבא כך אומרים, מתגלה האדם ונחשף באמת על יתרונותיו ומגרעותיו. זכינו לראות ששלוות נפשך, יציבותך ועדינותך הטבעית לא נגרעו במאומה גם במצבים הקשים והקיצוניים ביותר בצבא, וכל זאת ב"נחבאות אל הכלים". ודאי שאין בדברים אלו כדי למצות אישיותך ותכונותיך הנשגבות, אלא רק רציתי להזכיר לעצמי מה אנחנו יכולים ללמוד מהמפגש הקצר אך המחכים אתך, ויהי רצון שנפיק מההיכרות שלנו אתך את כל מה שראינו בך וכך ניישם בפועל מאמר חז"ל: "צדיקים במיתתן קרויים חיים" על ידי שמעשיהן נזכרים ונלמדים.
ת.נ.צ.ב.ה.

איך אפשר לדבר על אוריאל? זאת שאלה קשה: יצא לי להכיר אותך בשיעור א'. אדם שקט, תמיד חיוך על הפנים ותמיד ידעת להגיע מאחור עם הצ'פחה על הגב. בהרבה שלבים הייתי עומד ושואב כח רק משיחה איתך, או סתם מלראות אותך עובד. כמו שאמרתי בהתחלה, לכל דבר אני יכול לקשר אותך: במסעות – תמיד היית שם עם המים על הגב. במסדרים – תמיד קיבלת "שנה" על הגלצ"ח… אני זוכר שבשלבים יותר מאוחרים דיאמנדי היה אומר לך "שנה" בלי להסתכל כי הוא ידע מה המצב… התמדה בלימודים וניצול זמן – אין מה להוסיף! תמיד הקפדת על המשנה, הגמרא או סתם לדאוג שלגושניקי"ם יהיה "דף קשר". אני זוכר אותך בחתונה של חגי עושה ג'אגלינג… תמיד היית סלע בלב ים, משהו שאפשר להחזיק בו כדי לא להיסחף. אני עדיין תוהה איך יהיה שיעור ד' בישיבה כשאתה לא תהיה שם – בגוף, כי הזיכרון שלך תמיד יהיה איתנו גם אחרי שהדמעות יגמרו. היית אדם מיוחד ואת התרומה שלך אני לא יכול לכמת במילים ולא משנה כמה אכתוב, גם הדמעות שיורדות תוך כדי הכתיבה לא מתארות כמה אתגעגע. אדם כמוך לא זוכים להכיר בכל מקום ואני שמח שזכיתי להכיר אותך בשלוש השנים האלה.

זמן רב לא פגשתי בו, במר המוות.
לא משנה מתי, לא משנה היכן, כאשר יגיע יכה בך בהפתעה ובעוצמה.
כאשר מתרחש אובדן חיים, בדלים של זכרונות צפים להם, מתהומות המחשבה, בחזרה אל המודע.
מה אומר ומה אספר עליך אוריאל.
שלוש שנים חלקנו, את שלושת שנותי המשמעותיות ביותר בחיי. זוכר אני מהישיבה את שקדנותך, זוכר אני את נסיוני להתחבר לחריצותך, בכך שהצעתי לך להיות לי חברותא, דבר שלא יצא לפועל לצערי.
זוכר אני את החיוך, שהיה נסוך על פניך, גם ברגעים לא ברורים וקשים, במיוחד במסלול.
זוכר אני את פרצוף התימהון על אמירות ושגעונות המפקדים.
זוכר אני את גמרתך הקטנה שנשארת אתך אל המדבר השומם.
זוכר אני את הפק"ל שלך למסעות, פק"ל המים הארור שתמיד חטפת לפני שהספקתי לשקול אם להיות הקורבן שלו.
זוכר אני כף ידך הגדולה, את לחיצת ידך החזקה, האוחזת והתומכת.
אזכור, כי זה מה שנשאר, אזכור תמיד ואלמד ממך, ידידי, להמשיך מסע חיי.

זכיתי לקבל את אוריאל אל הצוות שלי בטירונות, ולהכשיר אותו כחייל, אך נדמה לי שיותר ממה שהוא למד ממני, זכיתי אני ללמוד ממנו בדוגמא האישית שלו במעשיו.
אוריאל היה אדם למופת, שקט, צנוע, תמיד מתנדב לקחת את הפק"לים ולמלא את המטלות הקשות ביותר שצריך, וכל זאת בדממה ובשקט מבלי להתלונן מחד, ומבלי להתבלט ולנופף בכך מאידך. הוא היה תמיד חייל מעולה, עם המון רצון להצליח. גם כשנאלץ לעזוב את חבריו למחלקה ולעבור למחלקה שאיננה מחלקת בייניש. עשה זאת בשמחה, מבלי להתלונן, וזכה להכיר וליצור קשרים עמוקים של חברות ורעות, גם עם חברים אחרים שאינם דתיים ואינם בדיוק כמוהו. בשל יכולותיו, תמיד היה אוריאל מועמד לצאת לקמ"ט, כל הספקות היו בגלל חוסר בהקצאות, ולא חס וחלילה פקפוק ביכולותיו של אוריאל ז"ל.
לבסוף, יצא לקמ"ט וגם שם המשיך במצוינות שלו, ובדרישותיו הבלתי מתפשרות מעצמו, כמובן בלי להתלונן לרגע, ותמיד עם חיוך על הפנים. את המצוינות אוריאל דרש מעצמו גם בפן הרוחני: דף יומי כל יום! אפילו בקמ"ט! וגם מכך למדתי ממנו על המסירות הנדרשת מאיתנו בלימוד תורה. מצויינות, ענווה, שמחה, רעות ללא גבול, ומסירות לתורה, כל אלו זכיתי לראות וללמוד מאוריאל ז"ל במהלך המסלול.
יהיה זכרו ברוך!

יצא לי לסגור שבת צוות שמירה ברמת הגולן עם אוריאל, שבת שהתבררה למפרע כשבת האחרונה שלו איתנו. אני זוכר אותו הולך לבית הכנסת בערב שבת, זורח ומחייך, מברך אותי ב"שבת שלום גרדין", במלרע, כמו שרק הוא היה קורא לי. בבוקר, הלכנו לעשות אצלו קידוש במשטח הטנקים של "בזק", שם שמר, ולמרות נסיונותי לשכנע אותו שישב הוא לא הסכים – "אני לא יכול, אלו הנהלים…".
ביום ראשון ב7 בבוקר, הייתי מתעפץ בש.ג. הוא חולף על פני בריצה, מחייך, כבר אחרי תפילה ועושה מד"ס, למרות שהגדוד עוד לא הגיע ואין שום דבר שיושב לו על הראש.
מפעים אותי לראות איך אפילו מזכרונות "מדגמיים" מאותו יום וחצי אחרונים שלי איתו, זוהרים להם באור גדול אותן התכונות הטובות שהיו מוטעמות בו בעצם לכל אורך חייו: השמחה, השלווה, ההתמדה, הדוגמא האישית, וחוסר הצורך בהתבטלות.

כל כך הרבה למדתי מהבחור המיוחד הזה. רציתי לגעת בנקודה שבו שהכי הערצתי: ההתמדה בעבודת ה'.
אוריאל היה באמת צדיק גדול. ואספר עליו שני סיפורים שימחישו את הנקודה. כל מי שמכיר את אוריאל יודע שהוא תמיד היה מסתובב עם חוברת "הדף היומי" הכחולה. כל בייניש מצוי בצבא מנסה לקבל על עצמו משהו קטן: משניות, שניים מקרא, פרק בתנ"ך או איזה דף מחוברת של "מעלה אדומים". אוריאל לא הסתפק בזה, הוא לומד "דף יומי" – לא פחות ולא יותר. תמיד היה מעדכן אותי בכמה דפים הוא ב"מינוס" מכולם וכשהיה חוזר משבת או מחופשת חג קצרה תמיד היה משלים את החסר. כשהייתי חנת"ק בצמ"פ היה מבקש לקבל את השמירה האחת לפני אחרונה (שהיא כידוע השנואה מכולן) כדי שהוא ויונה ילמדו קצת לפני התפילה. וב"טחינת קמ"ט" שכידוע כולם מנסים "לעקוץ" כשדירבנתי אותו לנסות גם היה אומר לי "אני, יש לי פה את הגמרא שלי, מה זה משנה לי בית או בית כנסת שיזפון עם המזגן…". באמת אדם מיוחד. ברגילה לפני הקמ"ט נסענו ישראל, יועד, אוריאל ואני לטיול קצר בצפון. ישנו בדירה אצל יונתן צל ציון ואחרי יום מתיש ביררנו מתי יש תפילה בקצרין. התפילה במקום היתה ברבע לשש. עם חישוב זמן קצר היינו צריכים לקום ממש מוקדם בשביל להספיק אליה וכמובן שכבר היה מאוחר. אני קצת היססתי אך אוריאל מיד אמר לי "מה זאת אומרת? יש מניין? קמים!" וכמובן שהוא העיר את כולנו מוקדם בבוקר… עד שהיינו בחופש לפני הקמ"ט… את התמדתו וכח הרצון הגדול שהיה בו לא אשכח. ולוואי שכולנו ניקח ממנו נקודה זו ושירבו כמותו בישראל.

לאוריאל, לעולם לא אשכח את השיחות שלנו יחד ואיך כל הזמן התחריתי בך מי מביא יותר ממתקים לחדר, לעולם לא אשכח את פניך הטהורות, הזכות, והמחייכות. אף פעם לא שכחת להשאיר הרגשה נעימה בכל אחד ואחד מאיתנו. יהי זכרו ברוך.

אומרים ש"אלוקים לוקח רק את הטובים ביותר", ואוריאל מוכיח שזה באמת כך…
הייתי איתו בצוות בקמ"ט ושם עוד יותר התבהר לי עד כמה הוא מושלם.
בקמ"ט אין אף אחד שלא מתלונן אבל אוריאל בחיים לא התלונן, למרות שישראל היה צועק עליו "לפעמים צריך לדעת מתי להתלונן…".
אבל לא נראה לי שאני צריך לתת דוגמא ל"טוב" שהוא היה, כולנו חווינו אותו… אוריאל היה פשוט הארה של אלוקים!

אוריאל ז"ל היה צוות מוראל בעצמו, תמיד ברגעים האפורים והמעוכים הוא ידע לתת את החיוך שלו ואיזה מעשה משעשע כמו הקצב בשמאל ימין של חגי שהרתיח אותו עד השמיים… (לא נורא חגי מקווה שזה עבר לך) או בשטח כשהיה צריך איזה משו מתוק. אוריאל ידע בדיוק מתי הרגע הנכון להוציא את שקית ה"הרשיז"…